מכל מלמדי

לפני מספר חודשים, אלון פוטרמן, יזם ואיש חינוך, ביקש ממני לכתוב מאמר דעה לספר שהוא כותב. התלבטתי רבות (מפאת חוסר הזמן) ולבסוף הסכמתי (ברור). היו מספר רעיונות למאמר אבל לי היה ברור שאני חייבת לכתוב על המוח. כתבתי על כך לא מעט ובכל פעם מתחזקת אצלי ההבנה כי זה צריך להיות הבסיס לעבודה החינוכית.

מצרפת כאן את המאמר שלי ואת הקישור לספר כאן.

בעוד שעתידנים מנסים לחזות מה יהיה על מערכת החינוך בעוד עשר, עשרים וחמישים שנים נשאלת השאלה מה יהיה לגבי המעשה החינוכי. השאלות לגבי מה ישתנה בתפקיד המורה, מה יהיה מקום הטכנולוגיה בחינוך והאם יהיו מקצועות חדשים שמתאימים לעולם התעסוקה המשתנה אכן מטרידות אך מאחר וכרגע אין לנו תשובה אנחנו חייבים להפוך את בית ספר ההווה לבית ספר שלא מתעלם מהמהפכות שכבר מתרחשות מחוץ לכותלי בית הספר. כן, יש אינספור מהפכות, דיגיטליות ותעסוקתיות אבל אני רוצה לכתוב דווקא על מהפכת חקר המוח. בשלושים שנים האחרונות, בזכות התפתחות מכשירי הדימות, הצטברו אינספור ראיות לגבי המוח והלמידה. איך המוח לומד, מתי הוא לומד טוב, אילו איזורים במוח הכרחיים ללמידה. חלק מהממצאים מחזקים ומוכיחים כי פרקטיקות רבות שמורות משתמשות בהן כבר מאות שנים אכן מוצלחות אך חלק מהממצאים סותרים את ההנחות שלנו כמורות ויש אף ממצאים שמחדשים ומציעים רעיונות שכדאי ליישם אם אנחנו רוצים למידה מיטבית. לצערי הרב, ברב המקרים המידע הזה נשאר באקדמיה ולא מגיע אל בתי הספר. לכן, אנסה כאן, להביא את הנקודות החשובות שנמצאו.

אתחיל מהמערכת הלימבית במוח שאחראית על הרגשות, הזיכרון והלמידה. במידה והמערכת הלימבית לא תקינה לא יכולה להתרחש למידה. לכן, אם יש דברים שמטרידים את המערכת הלימבית, עלינו כמחנכים לעזור לתלמידים.ות ללמוד איך לזהות את זה ואולי אפילו ללמד איך לפנות את המערכת הלימבית ללמידה או למשימה. אחת הדרכים היא דרך חינוך קונטפלטיבי- חינוך שמשתמש בכלי המיינדפולנס (מודעות קשובה) ועוזר לתלמידים להיות קשובים לעצמם ולקבל את עצמם ואת תחושותיהם ומחשבותיהם. דבר זה מאפשר פניות רבה יותר ללמידה וביחד עם זה גם הופך את הלמידה לפנימית יותר. הלמידה בגישה זו מאפשרת הטמעה של הידע החיצוני עם הידע הפנימי שקיים אצל התלמידים.ות ובכך הופך את הלמידה למשמעותית ועמוקה יותר. על מנת להגיע למיומנויות אלה, חשוב לשלב בתוך בית הספר ובשיעורים מדיטציה ותרגול פורמלי אך גם זמן שבו מקדישים תשומת לב ללמידה, לקשב לרגשות ולמחשבות. תארו לכם, שבעידן של היום שבו כמעט ולא מתאפשרת חשיבה דיפוזית, ולא מתאפשר זמן אישי, בית ספר יהווה מקום בו הדבר כן יכול להתאפשר.

בספר "חנוך הנער על פי מוחו" של אריק ג'נסן הוא מתאר כי ילדים אשר נמצאים בתנועה ההיפוקמפוס שאחראי על הלמידה, הופך להיות גדול יותר, המשמעות היא, ששעתיים חינוך גופני בשבוע, לא מספיק, יתרה מכך, התנועה חייבת להיות גם בשיעורים עצמם. יש כבר תוכניות רבות שמשלבות תנועה בלמידה ולמידה בתנועה והשאיפה היא להפוך את זה לדרך קבע. יותר חינוך גופני, הפסקות פעילות (גם בתיכון), ריקוד, יוגה וכל פעילות גופנית שיכולה לא רק להפוך את החיים לבריאים יותר אלא ממש לשפר את הלמידה, הריכוז והזיכרון.

יש וויכוח גדול לגבי הזמן בו תלמידים יכולים להיות מרוכזים, יש נוסחאות (למשל הגיל כפול שתיים פחות שתיים) או מספרים קבועים שעומדים בממוצע סביב ה-20 דקות. אך לא משנה מספר הדקות המדוייקות, הממצאים של חקר המוח מגלים כי כדאי שכל פרק זמן של למידה (למשל עשרים דקות) תהיה הפסקה. ההפסקה היא לא הפסקה רגילה אלא כדאי שהיא תכלול אחת מהפעילויות הבאות: יצירה, תנועה או מדיטציה. ההפסקות בעצם נועדו לכך שתהיה "'שקיעה" של החומר הנלמד או בשפה ביולוגית- קונסילודציה. אז הנה עוד סיבה טובה למה כדאי לשלב מדיטציה ותנועה בלמידה.

דבר נוסף שיודעים כבר תקופה הוא שהמוח שלנו חסכן באנרגיה, זהו מנגנון אבולוציוני עתיק שנועד לעזור לנו להבחין מתי יש צורך בהשקעת אנרגיה (למשל חיפוש מזון, מידע חדש שיכול לעזור לי בהמשך, התגוננות מטורפים) ומתי עדיף לחסוך אותה (כשלא קורה משהו חדש, מאיים או מיטיב). התלמידים והתלמידות שיושבים בכיתה, ילמדו משהו חדש במידה ותתקיים הנאה או התחדשות. שני הדברים הללו פותחים פתח לפרקטיקות רבות כגון משחוק בלמידה, למידה דרך פתרון בעיות או פרוייקטים וחידות. זאת אומרת שהלמידה הפרונטלית (שגם לה יש יתרונות) חייבת להצטמצם ולפנות את מקומה ללמידה שמתאימה לאופן שבו המוח לומד.

ודבר אחרון, המוח הוא איבר חברתי, יש לו אזורים במוח שנועדו לעזור לנו באינטראקציות חברתיות, הבנה שלהן, תגובה והתמודדות איתן. לכן, עלינו לעזור לתלמידים והתלמידות לאמן את השריר הזה ולוודא כי בית הספר מאפשר עיסוק בעשיית הטוב, התנדבות ועשייה חברתית. לוודא כי יש מרחב שעוסק במידות כמו אמפתיה, חמלה, השהיית שיפוטיות. הוכחה לכך, דווקא אביא מסרט מאחורי הקלעים ״מאדים״, שם שאלו את מובילי נס״א מה התכונה שתידרש לאסטרונאוטים העתידיים, התשובה הייתה שהם יהיו חייבים להיות נחמדים, מאחר ויצטרכו לשהות זמן רב יחד בטיסת החלל.

לסיכום, אין ספק שהמדע מביא בכל תקופה בשורות חדשות, ובכל פעם מתגלים דברים חדשים שלעיתים סותרים את מה שכבר ידענו, אנחנו, אנשי החינוך (ובכלל) מחוייבים להיות מעודכנים וליישם את מה שידוע שיהפוך את הלמידה לנכונה וטובה יותר.